בשבוע שעבר חל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים. כל שנה גם אני, כמו בנות המזל האחרות, שאינן קורבנות אלימות, מהנהנת בצער מול המספרים והסטטיסטיקות האיומות ועוקבת מרחוק אחר עוד סיפור מצער על אישה שנרצחה על רקע אלימות במשפחה. מרחוק...
השנה המרחק התקצר כיוון שקרו במקביל שני אירועים שנקשרו זה בזה.
קיבלתי פניה לעשות קליפ לכבוד יום המאבק באלימות נגד נשים, בתזמון בלתי אפשרי של שבועיים לפני המועד. קראתי את המילים שכתבה רנית אלוביץ', שהיתה בעצמה נפגעת אלימות, והקשבתי למוסיקה שהלחין בכישרון רב שמוליק נויפלד, ומאוד אהבתי אבל היססתי. הייתי בטוחה שאני לא יכולה להרים פרוייקט כזה בטווח זמן כל כך קצר. הפניה אלי היתה בסוף השבוע והיה לי זמן להרהר כיוון שהבטחתי להפגש עם רנית בתחילת השבוע, לשמוע אותה ולתת לה תשובה. הפכתי במחשבות רעיונות שצצו ונפסלו וניסתי לבנות תסריט שיהיה ישים בזמן. הפגישה עם רנית חדרה אל ליבי, הרצון העז שלה לממש את החלום ממש הפך מדבק. ישבנו שעות יחד עם בנג'מין לידסקי הצלם והרצנו תסריטים וכשנפרדנו היא שאלה: "אני יכולה להודיע לכולם שיש לנו קליפ?" ואני עדין נתתי תשובה מהססת וביקשתי שתמתין למחר. ואז הופיע לי במייל מודעת-אבל מבית ברל על תלמידה בכתתי שנרצחה.
אני מרצה לאמנות בבית ברל ופתחנו את השנה באיחור. הספקתי להעביר שיעור ראשון וטרם הכרתי את תלמידי, אבל פתאום הגיע הודעה על הירצחה של אחת התלמידות. היתה זו סוהא מנסור האשה שנרצחה בפתח ביתה בטירה. הידיעה הזו היכתה בי והפכה את ההיסוס למוטיבציה. חייבת לעשות את זה!
למחרת כבר עבדתי על סטורי בורד ועל הכנות להפקת יום צילומים עם שלומית אהרון שלקחה על עצמה לשיר את השיר הזה.
קוצר הזמן הפך אותי מאוד מדוייקת. אפשר לראות כמה הסטורי בורד קרוב לתוצאה הסופית.
היו לפני שתי משימות: האחת היא בימוי הוידאו של שלומית השרה והשניה, היא ציור כל הסצנות של הסיפור. בדמיוני ראיתי את שלומית מגישה את הסיפור שיופיע בציורים נושמים. ציורים שהמצלמה נעה במרחב שלהם ומעט אנימציה מפיחה בהם חיים. המשימה האחרונה היתה החיבור בין הוידאו לציור שהתבסס על הצמצום הצבעוני לשחור לבן ואדום. עוד התלבטנו מעט באיזה מרחב לצלם את שלומית וההכרעה על סטודיו המייצר מרחב לבן וריק היתה מדוייקת ונכונה. אל הסטודיו הגענו מוכנים עד לפרטי פרטים, יודעים במדוייק מה באנו לצלם ובאיזה אופן, אבל הכי מדהים זה לגלות שבזמן אמת קורים דברים בלתי צפויים.
בעוד המצלמה עובדת וכולם מתמקמים ומתכוננים למלא את תפקידם הידוע מראש, נכנסת המאפרת וניגשת אל שלומית לטאץ אחרון. שלומית מרוכזת בלשחזר את המילים בפיה ואנחנו מאחורי המצלמה מגלים את סצינת הפתיחה. הסצנה שהתרחשה באקראי היתה כל כך חזקה כיוון שהתחברה למילים ונתנה משמעות מטפורית לחשיפה ולהסתרה של מעשה האיפור. למרות שהסצינה לא היתה כתובה בתסריט אסור היה לפספס אותה.
אני כל כך אוהבת להקשיב לאירועים מיקריים שמתרחשים בזמן שכולם עסוקים בלעשות בדיוק את מה שתוכנן בקפידה. התפר הזה שבין המתוכנן לבלתי צפוי תמיד מזמן הפתעות, ולפעמים הם הפתעות טובות.
כלל חשוב ביצירת קליפ הוא בחירה נכונה של אנשי צוות. לכל הפקה יש אילוצים, בכל תכנון נופלים כשלים, מתעוררים קשיים אבל אם בחרת סביבך צוות של אנשים טובים, אפשר יהיה להפוך כל קושי להזדמנות וכל מגבלה לאתגר שירומם את הפרוייקט גבוה יותר.
וזה מה שקרה לי פה, בטווח של השבועיים הקצרים שהיו להרמת הפרוייקט היו הרבה מאוד מכשולים ויצאתי לדרך בצוות חסר ועם הרבה סימני שאלה, אבל התמזל מזלי והאנשים הנכונים נרתמו לעשייה תוך כדי תנועה ואיפשרו את הצלחתה.
תודה לשלומית אהרון על ההגשה הרגישה, לבנג'מין לידסקי הצלם והעורך המוכשר שמביא איתו שמחה ואופטימיות לכל מעשה ידיו, ולשני המנפישים הנהדרים שהפיחו חיים בציורים שלי: טלי כהנא ויונתן שלא נחו עד שהקסם התרחש.
Comments