לכל חג ומועד אצלנו בבית יש מאכל אופייני וכולם מצפים לו בליקוק שפתיים. גם יום כיפור מאופיין בזיכרון טעים שכזה. בארוחה המפסקת ובתום הצום נהוג לסיים את הארוחה עם העוגה המתוקה "טופישטי". הגירסה היוונית שאמא שלי למדה מאמא שלה היא אינה עוגת סולת אלא קמח אגוזים והרבה סוכר.
כשמבקשים מאמא שלי הסברים כמו איך להכין או איך לעשות משהו, לעולם לא נקבל הוראות הכנה אלא הדגמה בפועל. זה נכון לכל פעולה שהיא מוכשרת כל כך בעשייתה: לתפור, לסרוג, לבשל... התשובה היא תמיד תסתכלו! וכל שצריך הוא לעקוב אחרי ידיה המדהימות בשעת הפעולה.
כשמדובר במתכונים בדרך כלל לא תאמר כמויות מדודות, כי הכמויות הן בתחושת הידיים: ככה מלח... ככה סוכר.... קמח - כמה שמרגיש... וכדו
חוסר היכולת של אמא שלי להגדיר כמויות ברורות בתוך הוראות הכנה, היום היתה מאובחנת על ספקטרום הדיסלקציה כנראה, אבל היא הפכה את זה לכישרון. בדרך כלל נהננו לשאול ולקבל מופע ביצוע מושלם אבל לא תמיד למדנו מזה:)
פעם אחותי נדרשה לתפור מכפלת נסתרת לחצאית במסגרת שעורי מלאכה בבית הספר היסודי. כן, כן, היו ימים של הבחנות מגדריות ברורות, שהבנות נדרשו לשעורי תפירה והבנים לשיעורי נגרות. אחותי מיד פנתה לאמא: איך תופרים? הכשרון לא עבר בגנים. אמא שהייתה עסוקה מכדי להראות (כלומר לעשות בעצמה) דחתה אותה שוב ושוב עד שאחותי נרדמה. בלילה לפני שאמי הלכה לישון היא נזכרה בבקשה, אבל עכשיו גם היא כבר היתה עייפה, אז פשוט תפרה במכונת תפירה. למחרת בבוקר בכיתת המלאכה ננזפה וננענשה אחותי על חוצפתה לתת למשהו אחר לתפור במקומה.
הלימוד הוויזואלי שאימי מנחה בו עונה לצרכי וקשיי הלימוד שלי. אני מתקשה לעקוב אחרי הוראות הכנה וכמויות ומדידות הם משימה בלתי אפשרית. אז ביקשתי שוב לדעת איך להכין טופישטי, והפעם לקחתי את בני לראות וללמוד. יונתן התבונן דרך עדשת המצלמה שלו ואני בישלתי את התמונות. מקווה שיצא טעים לפחות כמו מעשה ידיה של אמי, ותנסו ללמוד מזה את המתכון:)
את הסרטון לוויתי במוסיקה מתוך הסרט הספרדי volver של אלמדובר שאמא כל כך אוהבת.
גמר חתימה טובה
ואם התקשתם בהנחיה הוויזואלית מצאתי עבורכם מתכון מסודר די דומה לזה של אמא
Intteresting read