חיפוש

דימוי זיכרון



"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת"...

(שאול טשרניחובסקי)

נוף ילדותנו מעצב את דמותנו הבוגרת גם מבלי שנהיה מודעים לכך.

בהשקת האתר החדש שלי נשאלתי רבות על הלוגו של הפיל שעבר מתיחת פנים ומאז מושך תשומת לב. איך התגלגל אלי דימוי הפיל? כששירבטתי לראשונה את הפיל עבור פנקס החשבוניות הראשון שלי לפני שמונה עשרה שנה, עשיתי זאת מבלי לחשוב. הדימוי היה אהוב עלי אבל לא נתתי עליו את הדעת.

לאורך השנים הדימוי עבר התאמות עיצוביות ואז כבר ידעתי את מקורו. ועכשיו, לכבוד הפוסט הזה, נברתי בארגז התמונות הישנות שבבית אמי וחיפשתי צילומים שבהם אולי אפשר יהיה לראות את סלון בית הורי והחפצים שקישטו אותו בילדותי.

ממש לפני שנגמרו התמונות בארגז, והאכזבה השתלטה עלי, הופיע הדימוי הזה שבראש הפוסט. סנפשוט אקראי שצולם מלמטה, במבט אל תקרת המזנון הגבוה שעליו הונחו שני האובייקטים שהיו מושאי תשוקתי כילדה קטנה. מדהים כיצד תמונה "לא מוצלחת" זו שנזרקה אל מחוץ לאלבומים היא תאור מושלם לנקודת המבט הנוסטלגית של ילדה המבקשת להגיע אל הצעצועים הכי מלהיבים והכי אסורים בחייה, המונחים גבוה ורחוק מהישג ידה.

התמונה עצמה היא קטנה אף יותר מגודל הדימוי המופיע פה, ואפורה יותר, אך האחיזה בצילום/גלויה הישן הוא חושני ומעורר תשוקה בדיוק כמו הזיכרון של החפצים המונצחים בה.

האובייקטים הזכורים לי היו דגם ספינת העץ ופיל החרסינה המציץ בקצה השמאלי התחתון של התמונה. כלב הצעצוע אינו זכור לי, אולי בגלל שהיה צעצוע באמת.

הספינה שניבנתה במלאכת יד קפדנית על ידי סבי, היתה עבורי השראה למסעות מדומיינים אל ארצות רחוקות, יחד עם געגוע לסבא כשרוני שזכרונותי ממנו שאולים מסיפורים ששבתי ושמעתי משאר בני המשפחה בכל הזדמנות, אך תמיד נדמו לי כזכרונות שלי. אני הייתי בת שלוש כשנפטר.

פיל החרסינה האפור והמבהיק הוא פריט נוי שנרכש על ידי אמי והיא בקנאות מנעה מכל ילדי המשפחה לשחק איתו. לדימויים האלו נקשרו סיפורים רבים, זכרונות, מארג של רגשות, הסטוריה משפחתית, געגועים, משחקי תפקידים, קודים סודיים וכל המארג המורכב הזה שקע במרתפי הזיכרון. אך לדימוי יש כח חיים משלו והוא צץ וחזר מידי פעם.


כך מצאתי את דימוי ספינת הניר בגלוית "שנה טובה" שעשיתי לפני 15 שנה, בציור שמן שלי מתחלית שנות ה-2000, ובעטיפת האלבום שיצרתי ממנו עבור אבי בללי. בללי הלחין מקבץ שירים שבחר משלל שיריה של דליה רביקוביץ וכשאני נדרשתי לחשוב על דימוי לעטיפת אלבום, ראיתי שהמשותף לכל השירים שבחר שהם שירי מסע מדומיינים לארצות רחוקות שרביקוביץ מעולם לא ביקרה בהן. ולמסעות מדומיינים אין מתאים יותר מספינת נייר.


פיל החרסינה של אמי (ששרד עד היום במקומו בסלון), הופיע במפתיע שוב בחיי כלוגו מאז שהפכתי עצמאית (בסוף שנות ה-90). אפשר לראות שהוא השתכלל במשך השנים וגם גיליתי שהוא סמל לשפע בתרבויות המזרח הרחוק, בתנאי שהחדק שלו מתרומם למעלה. כך הפך הפיל ללוגו בתפקיד כפול של סמליל ו"ברכת העסק". אבל ביננו זה פשוט דימוי שנצרב בילדות, מקופל בזכרונות טובים ואוכסן במגרה ישנה של הלא מודע, עד שנשלף משם יום אחד וקיבל הצדקה.

כותרת הפוסט היתה "דימוי זיכרון" וחיברתי אותה לצילום שמצאתי, אך למעשה הזיכרון והצילום לא חד הם.

זיגפריד קראקאוור (תיאורטיקן של הצילום וחבר אסכולת פרנקפורט) במאמרו המרתק על הצילום מ-1927 עושה הבחנה בין השניים. זיכרון שלא כמו צילום מלא בחורים, הוא מדלג על מרחבי זמן ומסנן פרטים אחדים על פני אחרים ומה שנותר הוא אוסף של כל מה שהוא בעל משמעות לאדם הזוכר, בעוד שצילום לוכד את הנמצא בזמן ובמרחב של עדשת המצלמה.

בצילום מופיעים גם כלב צעצוע וקערה שהם חסרי חשיבות עבורי ולכן לא קיימים בזיכרון שלי. אך במבנה הצילומי הם משקל מאזן לקומפוזיציה. קראקוואר טוען שדימוי הזיכרון (זה הנשמר בזיכרון האנושי) מוטמע בלא מודע וחוזר לתודעה מסונן משלל רעשי רקע, כדימוי גרפי יחיד המתמצת בתוכו את ה"אמת" שהיא ביטוי להסטוריה של האדם/חברה הזוכרת. והוא מכנה דימוי יחיד ויחודי זה - מונוגרמה.

בתהליך שלי עבר דימוי המונוגרמה (דימוי הזיכרון ההסטורי) תהליך עיבוד ללוגו שגם הוא סוג של מונוגרמה - חיבור בין מהות לצורה. ואולי במקרה הזה דימוי הפיל מקפל בתוכו את המהות של השפע... שפע יצירתיות.

#לוגו #מונוגרמה #זיגפרידקראקוואר #דימויזיכרון #בללירביץרביקוביץ #עליזהחיון

אז אם יש לכם פרוייקט מאתגר על הפרק, אל תהססו לעניין אותנו בבריף ולקבל התיחסות מלאה והצעת מחיר.

עליזה אשכנזי חיון

054 551 0008

aliza.ah@gmail.com

© 2015 by Aliza Ashkenazi Hayon