ללמוד אמנות

רישום: יונתן חיון

יצאתי ברגע האחרון לראות את תערוכת בוגרי בצלאל וחזרתי עם תהיות. ואין כוונתי לתוצרי הבוגרים, רשימה זאת אינה עוד ביקורת תערוכה. כאלו היו הרבה. הביקור בתערוכה היווה עבורי טריגר להרהר על האופן בו לומדים אמנות באקדמיה.

התערוכה התפרסה על פני כל קומות בנין הלימוד של בצלאל בהר הצופים והתחלקה לפי מחלקות הלימוד: אמנויות המסך, אמנות, צילום, תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי וכו.

ככל שהתארכה השהות בתערוכה ועברנו ממחלקה למחלקה, כך גדלו התהיות על הגבולות המתחמים את המחלקות, גבולות המגדירים ומגדרים תחום יצירה אחד מאחר.

הפרדות אלו אינן רלוונטיות בעיני בתהליך חניכת האמן היוצר, והרגשתי זו התחזקה תוך כדי נדידה בין קומות התערוכה בחיפוש אחר יצירות טובות, מעוררות מחשבה שישארו איתי גם אחרי שאצא מחלל התצוגה. שמתי לב שבכל התערוכות ובכל המגמות הופיעו יצירות הוידאו ארט. הוידאו ארט שהוא מדיום חדש יחסית הפך פופולרי עם השנים והוא כלי ביטוי ליוצרים בכל תחום יצירתי ולכן אפשר היה לראות וידאו ארט רבים בכל הקומות: בתערוכת אמנויות המסך (המחלקה המוגדרת עבור תחום זה) אבל כמובן גם באמנות פלסטית, צילום ותקשורת חזותית. ככל שחלפנו על פני יותר יצירות וידאו כך התחדד הקושי למצא וידאו ארט מוצלח ולא משנה מהי נקודת המוצא ממנה יוצא היוצר: כטיפוגרף, צלם, אמן או מעצב מוצר. אמנות טובה חוצה הגדרות ואת גדרות המחלקות.

בעיני הוידאו ארט היותר מוצלחים בתערוכה הופיעו האחד בתערוכת הצילום (יותם מנדה-לוי, על העבודה רצוי לקרא פה) והשני בתערוכת תקשורת חזותית (סיון קצוביץ / ספרי מסע). מה הופך בעיני וידאו ארט למוצלח? הלכידות המושלמת בין ביצוע איכותי (תסריט, צילום, משחק, עריכה) ובין רעיון מוצלח (תוכן, מהות) ולכן לא משנה הגדרת תחום העיסוק של היוצר.

כבר לפני 20 שנה, כשאני הייתי סטודנטית לאמנות במדרשה, גיליתי התנגדות פעילה לתיחום המגמות בתוך מסלולי הלימוד במדרשה. אז היתה חלוקה בין אמנות פלסטית לצילום ואני זוכרת את המאבק שלי לסיים כבוגרת של שתי המחלקות. לא הסכמתי לבחור בניהן ולא הבנתי למה אני נדרשת לכך. מבחינתי בכל שנות לימודי במדרשה ניסיתי לרכוש כמה שיותר ידע בכמה שיותר כלים, וכל כלי הוא רלונטי לצורך ביטוי אישי.

בהמשך כשיצאתי לעולם והתחלתי להתפרנס מיצירתי, מצאתי את עצמי חוצה אף גבולות אסורים ו"מסוכנים" יותר בין אמנות לעיצוב. היום, אחרי 20 שנות עבודה (בעיצוב ובחינוך לאמנות ואחרי תואר שני בחינוך לאמנות, אני מלווה את בני הבכור בסיוריו, רגע לפני שיחליט איפה ומה ירצה ללמוד בתחום האמנות והתסכול רק גדל. ככל שמחלקות הלימוד התרחבו והשתכללו, חומות המידור מסרבות להתפרק. בהגנה על מה בדיוק? אולי זו האמנות המגנה על עצמה כשדה העוסק רק בעצמו ואינו תלוי בדבר (art pour art) ולכן היא נבדלת משדה התקשורת החזותית, למשל, המשרת את העולם הקפיטליסטי צרכני. אבל אמנות תמיד היתה משרתם של שני אדונים.

אם נחזור לבחון את ההסטוריה של הכשרת אמנים/אומנים נגלה שההיסטוריה לעולם חוזרת, והדיון הזה ותיק כאורכה של ההיסטוריה עצמה. הכשרת אמנים/אומנים בימי הביינים היתה פרקטית ונעשתה בתהליך של התמחות מעשית בתקופת חניכה אצל מייסטר (רב-אמן/אומן), על פי העקרון של הדגמה וחיקוי. האמנים והאומנים התארגנו בגילדות מקצועיות שקבעו את תנאי הקבלה, משך החניכה וההסמכה. ובמסגרת מסורתית זו היה מעט מאוד מקום לחדשנות אסתטית. במילים של ימינו אפשר לאמר שההכשרה היתה על פי צרכי השוק והלימוד היה פרקטי ושירת את התעשיות המסורתיות המקומיות.

הרנסנס הביא איתו ניתוק בין הפרקטיקה להוראה והכשרת אמנים/אומנים עברה להתרחש באקדמיה. תחילתן של האקדמיות לאמנות בפירנצה של המאה החמש עשרה והלימוד כלל קורסים אקדמים משלימים לעבודת ההתמחות בסדנאות. אמנות/אומנות ללא מדע (ידע, השכלה) לא נחשבה בעיני אנשי הרנסנס. במילים אחרות תפיסת הרנסנס ביקשה להרחיב את השכלתם של האמנים בטרם התעמקו בפרקטיקה שיבחרו, מתוך אמונה שהעשרה זו תגביר את היצירתיות והחדשנות של היוצר.

האקדמיה לאמנות של פריז במאה ה-17 כבר היתה כלי חינוך רישמי ומפוקח של רשויות המדינה ושימשה להאדיר את מעמדו של המלך ולשרת את צרכי השלטון. בתנאים אלו הפכה האקדמיה לשמרנית יותר. כך גם האקדמיות לאמנות בכל רחבי אירופה של המאה ה-18, שהיו כפופות לשר האוצר או התעשייה. בתקופה זו מתבססת לראשונה ההבחנה בין אמנות גבוהה ונמוכה. אמנים שלא עמדו בסטנדרט איכות גבוה הופנו לעסוק בתעשיית האומנות. היררכיה זו מתקיימת עד היום. בחלוף הזמן האקדמיה הפכה מילה נרדפת למיושן ומקובע.

במחצית השניה של המאה ה-19 קמו בתי ספר לאמנות ואומנות שביקשו לבסס חינוך אסתטי איכותי בתקווה להתגבר על הנזק שנגרם כלכלית ליוצרים עם הופעת פסי הייצור המכנים. בתי ספר אלו ניסו למתג מחדש את האמנות והאומנות כתו איכות גבוה ביחס לטעם הקלוקל של פסי היצור המכני. שוב חזרה הדרישה לאחד בין אמנות לאומנות שימושית ולבסס את ההכשרה בסדנאות מעשיות.

על רקע התפתחות זו צמח בית הספר המודרני לאמנות, שהשפיע רבות על עולמנו עד היום, והוא הבאוהאוס.

הבאוהאוס ביקש להציג פורמט חדש של הכשרת אמנים/אומנים בלימוד אינטגרטיבי. הוא דגל בלימוד הבסיס של מלאכות היד ושליטה במיומנויות הסדנה לצד לימודי אמנות, מתוך היבט חברתי כלכלי שוויוני ושאיפה לארגון חברתי הומאני וצודק יותר.

תלמידי הבאוהאוס

הבאוהאוס בראשותו של גרופיוס הכשיר אמנים/אומנים בתכנית לימודים תלת שלבית. תחילה בקורס מבוא של חצי שנה הכרות עם צורה וחומר במטרה לעודד את הסטודנט לחופש יצירתי משוחרר מקונבנציות וסטנדרטים. הסטודנטים זכו בהתנסות בכל חומר שבחרו ללא קטגוריות (כולל תנועה וסאונד). כמו כן היתה מטרת קורס המבוא להקנות לסטודנטים הבנה בסיסית משותפת בעיצוב כבסיס ללימוד ההמשך. קורס המבוא הפך לאבן היסוד של פדגוגית הבאוהאוס (לימוד אינטגרטיבי).

שלב שני: שלוש שנים של לימוד התמחות בסדנאות לצד לימודים תיאורטים משלימים ובשלב השלישי לימודי אדריכלות. האדריכלות נתפסה אצל גרופיוס כתחום האמנות העליון, זה הנותן ביטוי לכל תחומי האמנות והאומנות האחרים בתוכו. המעבר משלב לשלב דרש מבחני התאמה ובשני השלבים המתקדמים הלימוד היה משולב בפרקטיקה.

מאז ימי הזוהר של הבאוהאוס לא נעשה נסיון רציני ללימוד אמנות באופן אינטגרטיבי רב תחומי. יותר ויותר נשמעת הטענה שהאקדמיה מנותקת בתכניה מצרכי השוק ואינה מכינה את הסטודנטים לחיים. מיומנויות הסדנה היום הם יותר דיגיטליות ופחות מלאכות יד והשוק דורש יותר מקצועיות. ציידי הכשרונות בחברות הייטק השונות מחפשים בוגרי אקדמיה בעלי התמחויות מאוד ספציפיות (מעצב ברודקאסט, מעצב ui וכו) ומגלים חוסר יכולת לחבר בין ניצוץ הכשרון של הסטודנט לבין ההכשרה הספציפית לעסק שלהם. אבל דווקא "החיים" מזמנים אפשרויות חדשות. בוגרי מגמת אמנות שונות הבוחרים בדרך עצמאית ויצירתית מגלים שבעולם החדש התקצרו המרחקים והרשת מאפשרת להם להמציא את עצמם כיד הדמיון הטובה עליהם. כך מתמלאה הרשת במפגשים עם יוצרים מדהימים בכל כך הרבה תחומים.

ביטוי קטן לכך אפשר לראות באירועי הפצ'ה קוצ'ה המציגים בערב אחד מכלול רב גוני של יוצרים יוצאי דופן ומעוררי השראה. אז ההיסטוריה חוזרת והמטוטלת בין הדגש על מיומנויות מלאכה לבין פיתוח הרוח והחשיבה היצירתית, ממשיכה להתנדנד ואין לי המלצה טובה לבני בבחירת מסלול. נותר רק לקוות שבמהרה יופיע אמן/מורה יוצא דופן (כדמותו של גרופיוס) לייסד מקום חדש לחניכת אמנים/אומנים מתוך תפיסות רב תחומיות שאינן מבדילות בין אמנות גבוה לנמוכה ובין מיומנות טכנית לחשיבה קונספטואלית.

#באוהאוס #תערוכתבוגריםלאמנותועיצוב #הכשרתאמניםאומנים #חינוךלאמנות #לימודאינטגרטיבי