נשים במחאה

המחאה ששטפה אותנו בחודשים האחרונים, הביאה גל מרענן של נוכחות נשית במרחב הציבורי, ואפילו כמיהה להנהגה נשית, שכל כך חסרה לנו. אני התאהבתי במיוחד במחאה היצירתית של מאיה בן דויד, שנתנה ביטוי פיסי - נשי למחאה שלה. מה שהתחיל ספונטני על הבטן ההריונית החשופה, הפך אחר כך למיצב מהמם של נשים הריוניות בבגדים פרחוניים שהדגישו את החיבור בן נשיותן לתפקידן כמובילות מחאה לעתיד טוב יותר. מקווה לראות המשך לניצנים אלו. אבל נשים שעד המאה ה-20 נוכחותן במרחב הציבור נאסרה, חיפשו תמיד דרכים יצירתיות להביע מחאתן.

רוצה להזכיר היום את אלו שחביבות עלי במיוחד: הגורילה גירלס

זו קבוצה פמיניסטית של נשים אמניות שנוסדה בניו יורק ב-1884, ופועלת עד היום. הן פועלות בשדה הפוליטי של עולם האמנות, במטרה לחשוף את השליטה הגברית בשדה, ואת העדרותן של הנשים במסווה של החלטות אוצרותיות. הן פועלות באנונימיות (ולכן חובשות מסכות גורילה) כדי לשים פוקוס על המהות ולא על הזהות שלהן. האסטרטגיה שלהן - שימוש במסכות גורילה, שימוש בדימויים חזקים לצד עובדות ונתונים החושפים אפליה מגדרית ושחיתות פוליטית בעולם האמנות ותרבות הפופ.

הפוסטר הזה חושף את העובדה שהדימוי הנשי, במיוחד העירום, מופיע על כל קיר במוזיאון, אבל את כל הדימויים יצרו גברים. נשים יוצרות, כמעט ולא זוכות לחשיפה במוזיאונים. אז מה צריכות נשים לעשות כדי להציג במוזיאון, להתפשט? הגורילה גירלס הבינו שכדי לעשות שינוי הן צריכות לגייס הומור ונתונים כדי לזכות בתשומת לב. עם מספרים ברורים קשה להתווכח והתמונה נחשפת בברור, והמסכות המסוות את הזהות, ומאחדות את המפגינות (שיש אומרים שביניהם גם גברים בתחפושת) הפכו לכוח פוליטי. הפוסטר מבוסס על יצירה נאו-קלאסית של הצייר הצרפתי ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר והוא חלק ממסורת ארוכה של ציורי נשים שוכבות בעירום, חשופות למבט הגברי, שאת כולם ציירו גברים בהצדקות שונות (כמו ציורי ונוס - אלת האהבה). הגורילה גיירלס היפכו את העירום המחפצן הזה לכח פוליטי.

אמנית נוספת שעושה שימוש באמנות כדי להעביר ביקורת חברתית נוקבת, היא ברברה קרוגר (אמנית אמריקאית).

בעבודה הזו מ-1987 היא כופרת במוסכמות החברתיות. השפה הגרפית החזקה בשילוב עם האיור התמים בשחור לבן, בנוסח מודעות פרסומת משנות ה-40, והרפרנס הברור לפוסטר we can do it' יוצר כפל משמעות, והיפוך מסרים. הפוסטר משנות ה-40 ביקש להעצים כוח נשי שיחליף את כוח העבודה הגברי שגויס למלחמת העולם השניה. בעוד קרוגר מחברת אותנו לזיכרון היחודי ההוא של שעת משבר, היא מיד מעמתת אותנו עם בסיס ההבניה החברתית מגדרית ששורשיה עמוקים יותר, בדימוי של ילד המתאמץ להרשים את חברתו בכוח שריריו. בין לבין נוספה הסיסמה גם היא כפל משמעות. לא צריכים כבר את גיבורות השעה - הנשים העובדות של מלחמת העולם השניה? או לא צריכים עוד גיבור גברי שיציל את העולם...

ובהקשר הלוקלי - אצלנו בישראל עדיין החברה בחיפוש אחרי רמטכ״ל, גיבור מלחמה, להמליכו למנהיג הבא. עדיין מבקש העם להמליך עליו גבר עם רקע בטחוני, שיגן על מדינה חסרת גבולות. קרוגר מציאה את ״החולשה״ הפיזית הנשית, כיתרון, ואת הכח כאשליה, בדימוי תמים של משחק ילדים המגלים את הזהות המינית/מגדרית שלהם. וההכרזה: אנחנו לא צריכים עוד גיבור, אולי נאמץ את הסיסמה. ואם כבר הזכרנו את הכמיהה הישראלית לתחושת ביטחון... נזכיר את מי שסומן כאויב מס׳ 1 - איראן.

שירין נשאט, היא אמנית איראנית, גולה בארה״ב שעבודותיה משקפות את הקונפליקטים בזהותה המורכבת. בין כח לחולשה, בין כיסוי לחשיפה, בין דיכוי נשי לאהבה, בין מזרח למערב, בן חרות לכליאה, הולכת על התפר ומשקפת את מורכבות המאבק הנשי בכבלי התרבות, המזרחית והמערבית. גם היא עושה שימוש בגוף הנשי ובסמלים בעלי כפל משמעות, וסודקת את המבנה החברתי ואת התפקיד המגדרי המסורתי. אלו רק שלוש דוגמאות השראה למחאת נשים. אני אוספת דימוים נשיים שהמחאה הנוכחית מספקת לנו.

אוספת ובוחנת אותם, ועל כך בקרוב. ובנתיים נברך את השנה החדשה שתביא איתה הרבה יצירתיות ושינוי לטובה.