סמסטר ב

את יומן ״זמן קורונה״ לא תכננתי מראש לכבוד המגפה הבאה עלינו לטובה:) לא יכולתי לדמיין את שעומד להתרחש.

אבל מיום ליום מצאתי את עצמי מגיבה ברישומים למתרחש סביבי כדרך להתמודד עם המצב.

עד שהבשיל הרעיון לסדר את המחשבות והרישומים לבלוג.

אצלי הופיעו סימני רישום ראשונים מיד אחרי פורים עם תחילת סימסטר ב׳ במדרשה לאמנות בבית ברל, שם אני מרצה.

כבר כל אותו שבוע שמעו בתקשורת על האפשרות שעומדים לסגור את כל מוסדות הלימוד. ביום חמישי, היום בו אני מלמדת (12.3.20), חיכינו להצהרה הרשמית במסגרת נאומיו היומיים של ראש הממשלה, אבל אני עוד מספיקה להעביר שיעור ראשון/אחרון לסימסטר.

הגעתי להרצות בתולדות האמנות והמתח היה באוויר. יש שנמנעו מקרבה, יש שהתבדחו במבוכה, ויש שפשוט הודו שלא רצו להגיע כי הם חוששים.

אני פשוט הדחקתי את הסכנה שלא נערכתי אליה כלל.

כשדמיינתי עצמי עומדת מול הכיתה מתגוננת מהבלתי מובן במרפקים בלבד, התחבר לי הדימוי של גויה ״תרדמת התבונה מולידה מפלצות״.

תחושת תסכול שחוזרת על עצמה כל פעם שהמדינה נותנת לנו סל כלים מגוחכים להתמודד עם שעת משבר...

זוכרים את הסמרטוטים הרטובים בחריץ הדלת של החדר האטום במסקנטייפ. סיימתי את טיעוני...

והעטלפים, הם נקשרו בשמועות אל מקור המגפה וקיבלו שם רע...

---

I had not planned the "Corona Time" Diary in honor of the epidemic we experience for the better :) I could not imagine what was about to happen but from day to day I found myself responding on sketches as a way of dealing with the situation. Finally, I decided to organize my thoughts and sketches as posts for the blog. For me, the first signs appeared shortly after Purim at the beginning of the second semester of the art seminary in Beit Berl, where I lecture. All that week, they had rumors about the possibility of closing all educational institutions. On Thursday, the day I teach (March 12, 20), we waited for the official statement as part of the PM's daily speeches, but I was still able to deliver the first/last lesson for the semester. I came to lecture in art history and the tension was in the air. Some avoided closeness, some joked awkwardly, and some simply admitted that they did not want to come because they feared. I just stressed out the danger I hadn't even considered. As I imagined myself standing in front of the classroom protecting myself from the epidemic with me bare elbows, I thought of Goya's image "The Sleep of Reason Produces Monsters." A sense of frustration that recurs every time the state gives us a ridiculous basket of tools to deal with a time of crisis ... Remember the wet rags in the doorway of the ״sealed room״ we sealed with tapes. I rest my case ... And the bats, they were linked to rumors of the plague and got a bad name ...